מהי יציבה?
יציבה מוגדרת כארגון חלקי הגוף והיא נדרשת בכול פעולה ומטלה ביומיום; בבית, בעבודה ובתרגול, בישיבה, בהליכה ובעמידה ולא רק בעת ארגון הגוף לזמן קצוב כמו בעמידה מול מראה.
היציבה מושתתת על המאפיינים הפיזיים של האדם הספציפי וזה כולל את: מבנה השלד- עמוד השדרה והגפיים, גמישות השרירים ורקמות הגוף, המתח השרירי והיכולות השריריות, כאשר חוט השני ששוזר הכול יחדיו הינו המערכת העצבית.
מעבר למאפיינים הפיזיים גם למאפיינים הכרתיים- רגשיים ולשילוב שלהם עם היכולות הגופניות יש השפעה על היציבה, כך שבסך הכול היציבה אומנם מתבטאת בגוף אך מושפעת באופן ישיר, ולעיתים אף תוצר, של הנפש.
ליקויי יציבה
ישנם מספר צורות קטלוג של ליקויי יציבה שאחת הנפוצות מתייחסת למקור ולמאפיינים של הליקוי:
א. ליקויים מבניים (structural)-ליקויים הקשורים למבנה השלד ולרוב מלווים בקיצור רקמות ואולי אף במתח שרירי מוגבר של שרירים מסוימים. ליקויים אלו מאופיינים כליקויים קשיחים.
ב. ליקויים תפקודיים (functional)- ליקויים הקשורים לחוסר ביכולת השרירית, במודעות ו/ או בהתנהגות מסוימת של האדם. ליקויים אלו מאופיינים כליקויים גמישים.
רמת הקשיחות והגמישות של הליקויים עשויה להשתנות אצל אנשים שונים וחשוב לזכור שהליקויים נמצאים על מעין סקאלת קשיחות- גמישות, כך שאצל אדם א' ליקוי מסוים עלול להיות קשיח מאוד ואצל אדם ב', אותו ליקוי, עלול להיות קשיח באופן חלקי ואצל אדם ג' הליקוי עלול להיות גמיש. יתרה לכך, נפוץ שלאותו אדם יש שני ליקויים או יותר, שאחד עלול להיות מעט קשיח והשני גמיש או לחלופין מאוד קשיח.
ליקויי יציבה עלולים להיווצר עקב: תורשה, קונגנטלי (נוצר: בעוברות, בשלב הלידה), תהליך ההתפתחות וגדילה (התבגרות, הזדקנות), פתולוגיות., טראומות/ מחלות/ תופעות, חולשה או חוסר איזון שרירי, גורמים רגשיים- נפשיים: דימוי גוף, מודעות, אישיות, ביטחון, פחד..., התנהגותית- (חיקוי, הרגלים, לבוש), רכישה (ארגונומיה,יומיום, פעילות גופנית). לא תמיד הסיבה המדויקת לליקוי היציבה תהיה ידועה וכאשר לא יודעים מה הסיבה המדויקת לליקוי משתמשים במונח אדיופטי- מה שאומר שהסיבה לבעיה/ לליקוי לא ידועה.
יציבה- טיפול ותרגול
הטיפול בליקוי יציבה כולל שני היבטים:
א. טיפול קליני הינו הכרחי במקרה של ליקויי יציבה אצל ילדים ובליקויים הקשורים לכאב או לפתולוגיה. במקרים הללו הטיפול התנועתי יהיה נלווה לקליני וגם אז רק בהיתר של הרופא המטפל ואל לו לשום מדריך לקחת על עצמו "לטפל" בליקוי ללא הנחייה קלינית.
ב. טיפול תנועתי מהווה מענה עיקרי, וגם אז בתלות בליקויי היציבה ובמאפייניו, בליקויי יציבה שבהם לתנועה ולתרגול יש תפקיד חשוב בשיפור ובהקניית יכולות ובלימוד השימוש בגוף באופן שיעמיס פחות על אזורים מוגבלים.
ישנם אנשי מקצוע השבויים בקונספט של "בליקוי היציבה נאריך שרירים אלו ונחזק שרירים אחרים ועל ידי כך נשפר את היציבה". אומנם תרגול מאוזן ונאות מהווה מצע בסיסי שעליו ניתן לבנות את היציבה, אך תרגול- ככלל ותרגול המתמקד בהארכה וחיזוק שרירים- בפרט אינו מספיק ומספק לשם טיפול בליקויי יציבה. יתרה לכך, צריך לדעת מה התפקיד והמקום של הטיפול הקליני והטיפול התנועתי.
כדי לטפל תנועתית בליקויי יציבה יש לאבחן (אטיולוגיה) את הליקוי, אופיו (מבני/ תפקודי) ולערוך מבדקי יציבה ויכולות, שכן בהחלט יכול להיות מצב שבאזור עמוד שדרה אחד יש ליקוי שנוטה למבניות וקשיחות ובאזור אחר יש ליקוי אחר גמיש.
שיפור יציבה
שיפור היציבה (פרוגנוזה) אפשרי במידה בכל תרגול הנותן את הדעת לדגשים ולעקרונות מתאימים. כדי להתאים את התרגול למתאמן הספציפי או לקבוצת מתאמנים יש לדעת לאבחן יציבה, להבין לעומק את מבנה השלד, לדעת מה היכולת התנועתית והמגבלות של אזורי הגוף השונים ויחסי הגומלין בניהם ולהתאים תוכנית טיפול ותרגול שתשפר את הניתן לשיפור ותמנע החמרה במה שלא ניתן לשינוי.
בעזרת האבחון והדגשים הספציפיים ניתן להקנות לתרגול מוטיבים אשר לא רק שישפרו את היכולות במידה אלא אף את התפקוד והיציבה ביומיום. הקפדה על יציבת הגוף ועל דגשים יציבתיים במהלך התרגול "השגרתי" עשויה להניב פירות בהיבט התפקודי, הבריאותי והאסתטי.
פוטנציאל השיפור במקרה של הליקויים התפקודיים- גמישים הינו טוב יחסית (בתנאי שאין פתולוגיה עצבית- שרירית) לעומת זאת פוטנציאל השיפור בליקויים המבניים- קשיחים הינו נמוך יחסית- בתלות במידת הקשיחות. לעיתים השיפור שנראה בליקויים המבניים- קשיחים יתבטא בהאטת קצב ההתפתחות של הליקוי ובמניעת פיצויים.
לאור האמור, פוטנציאל השיפור של ליקויי יציבה תלוי בנטיית הליקוי (מבני- קשיח או תפקודי- גמיש) ביכולות ובמאפיינים של האדם הספציפי, ובמאפיינים הרגשיים וההכרתיים שלו.
